פסק-דין בתיק רע"א 8297/12

השופט צ' זילברטל:

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 14.10.2012 של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 13638-05-12; כב' השופטים מ' מזרחי, י' נועם ו-כ' מוסק) בגדרו נדחה ערעור המבקשות על פסק דינו מיום 25.3.2012 של בית משפט השלום בירושלים (ת"א 12949/06; כב' השופטת ע' זינגר), שבו התקבלה תביעת השיבוב של המשיב לפיה חויבו המבקשות לשלם לו סכום של 539,258 ש"ח.

רקע

2.        המבקשות הן חברת הביטוח הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: המבקשות). המשיב הוא המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד). השאלה שבמחלוקת בין הצדדים היא, האם חייבות המבקשות בשיפוי המוסד בגין גמלאות שמשתלמות לנפגע תאונת דרכים (להלן: הנפגע) מכוח ההסכם שהיה נוהג שנים רבות בין המוסד לבין חברות הביטוח, ואשר הסדיר את זכות שיבוב של המוסד בגין הגמלאות המשולמות לנפגע (להלן: ההסכם).

3.        הרקע לסכסוך בין הצדדים הוא תאונה שעבר הנפגע ביום 22.7.1999. כעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, הנפגע, שעבד כנהג אוטובוס, נפל במהלך עבודתו עת ביקש לרדת מאוטובוס. כתוצאה מכך, נשברה עצם הירך הימנית של הנפגע, הוא אושפז וכעבור מספר ימים עבר קטיעה של הרגל הימנית מעל הברך. בנקודה זו יצוין, כי הנפגע סבל למן שנת 1989 מגידול ברגלו הימנית ובשנים שלאחר-מכן עבר ניתוחים שונים לכריתת הנגע ולהשתלת עצם ומפרק מלאכותי.

4.        הנפגע ביקש שהאירוע הנ"ל יוכר כתאונת עבודה אך תביעתו נדחתה. בהחלטה של פקיד התביעות בענף נפגעי עבודה של המוסד נכתב כך: "מעיון בפרטי תביעתך, ומבירורים שנערכו, לא הוכח, לדעתי, שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתך. מחלתך הינה מחלה טבעית ולא נגרמה עקב אירוע כלשהו בעבודתך". אף השגתו של הנפגע בבית הדין האזורי לעבודה לא התקבלה, אך כי ניתנה בגדרה חוות דעת רפואית, שכן היא נמחקה לאחר שהנפגע לא הגיש סיכום טענותיו (ב"ל (באר-שבע) 2601/00 (14.8.2003). מאידך גיסא, הכיר המוסד בנכותו הכללית של הנפגע, במסגרת ענף נכות כללית, ולפיכך משתלמות לו גמלאות.

5.        הנפגע הגיש לבית משפט השלום בבאר שבע תביעה נגד המבקשות במסגרתה עתר לפיצויים מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). בסופו של יום, הסתיימה התביעה בפשרה בין הנפגע לבין המבקשות, פשרה שקיבלה תוקף של פסק דין, ושבמסגרתה שילמו המבקשות לנפגע סכום כולל של 235,000 ש"ח. בהסכם הפשרה קבעו הצדדים כי הסכום האמור ישולם לנפגע "נוסף על גמלאות הביטוח הלאומי המשתלמות לתובע [הנפגע, צ.ז.]" וכן כי "הפשרה והסכום הנ"ל מכסים ומסלקים לחלוטין גם כל חשבונות, תביעות ודרישות ... של כל מיטיבים למיניהם ... פרט אך ורק לתביעת המוסד לביטוח לאומי בגין הגמלאות המשתלמות לתובע [הנפגע, צ.ז.], אם תבוא תביעה כזאת".

ההליכים עד כה

6.        המוסד הגיש נגד המבקשות תביעת שיבוב בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום בירושלים. טענתו של המוסד הייתה, כי נוכח ההסכם, על המבקשות לשפותו בשיעור של 55% מהסכומים ששילם ושהוא עתיד לשלם לנפגע כקצבת נכות כללית וקצבת ניידות. סכום השיפוי עמד על סך של 339,218 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה. למבקשות ניתנה הרשות להתגונן.

7.        בית משפט השלום קיבל את תביעת המוסד. בפסק הדין נקבע כך: ראשית, כי הנפגע נפגע במהלך נסיעתו חזרה מן העבודה, ולא כפי שטענו המבקשות במהלך העבודה, ועל כן עקרונית על פי הוראות ההסכם עומדת למוסד זכות שיבוב כנגד המבקשות. שנית, כי באופן עקרוני, דחיית תביעת הנפגע על-ידי ענף נפגעי עבודה של המוסד לא משתיקה את המוסד מלתבוע שיבוב על-פי ההסכם. בעניין זה הודגש, כי קביעות המומחים בענפים השונים של המוסד אינן מחייבות את המוסד משום שאין המדובר במומחים רפואיים מטעמו וכן כי לא אחת משיג המוסד בעצמו על קביעותיהם. עוד צוין, כי אם נקבע על-ידי מומחה בענף נכות כללית כי מתקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות, קביעה זו תגבר על קביעה הפוכה של מומחה בענף נפגעי עבודה, אם הגמלאות משתלמות בפועל מענף נכות כללית. מכל מקום, נקבע כי במקרה דנא לא הוכח קשר סיבתי כאמור. שלישית, נקבע כי על אף שקשר סיבתי כאמור לא הוכח, בנסיבות המקרה דנא מנועות המבקשות מלטעון נגד טענת השיבוב של המוסד, בשל כך שבמסגרת תביעת הנפגע נגדן, שהסתיימה כאמור בפשרה, הן טענו לניכוי מלא של גמלאות המוסד ובסופו של יום אף ניכו אותן בפועל מהפיצוי ששילמו לנפגע (שהרי בהסכם הפשרה עם הנפגע נאמר שהפיצוי ששולם לו הוא בנוסף על הגמלאות). הודגש, כי לא ניתן היה לנכות את גמלאות המוסד אם הן היו משתלמות בשל נכות שאינה קשורה בתאונה, ועל כן ברי כי לשיטת המבקשות תשלום גמלאות אלה נעשה בשל התאונה. עוד צוין, כי טענת המבקשות, לפיה גמלאות המוסד נוכו מהפיצוי ששולם לנפגע בהסדר הפשרה באופן חלקי בלבד, לא נתמכה בראיות. נוכח קביעות אלה, פסק בית משפט השלום כי המבקשות מושתקות מכוח תורת ההשתק השיפוטי מלטעון במסגרת תביעת המוסד נגדן להיעדרו של קשר סיבתי בין תשלום גמלאות המוסד לבין התאונה שעבר הנפגע. על כן, הורה להן בית המשפט לשפות את המוסד בסכום כולל של 539,258 ש"ח (שהוא סכום התביעה בתוספת ריבית הסכמית), כפי שנתבע על-ידו.

8.        ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט סמך את ידיו על קביעות בית משפט השלום לפיהן המוסד אינו מושתק, באופן עקרוני, מלטעון לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות. כמו כן, נקבע כי המבקשות אכן מושתקות מלטעון כי תשלום גמלאות המוסד לא נעשה בקשר עם הנכות שנגרמה בתאונה, שכן, כפי שקבע בית משפט השלום, המבקשות ביקשו לנכות את מלוא הגמלאות מהפיצוי ששולם על-ידן לנפגע, הגישו חוות דעת אקטוארית על מלוא שיעור הגמלאות, וכן כי בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בתביעת הנפגע צוין כי הפיצוי משולם בנוסף לגמלאות המוסד, ללא כל הסתייגות. מעבר לכך צוין, כי המבקשות לא עמדו בנטל הוכחת טענתן כי ניכוי הגמלאות היה חלקי בלבד. נוכח האמור, דחה בית משפט קמא את הערעור על יסוד תקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

           מכאן בקשת רשות הערעור.

הבקשה והתשובה לה

9.        המבקשות טוענות כי המקרה דנא מעורר סוגיה בעלת השלכות רוחב לגבי תביעות בגין נזקי גוף. למעשה, שתיים הן הטענות המועלות על-ידן: האחת, כי קביעתו של בית משפט השלום, שאומצה על-ידי בית המשפט המחוזי, ולפיה המצגים וההסכמות (בין אם הן מפורשות ובין אם הן נלמדות מאופי ההסכם) הבאים לידי ביטוי במסגרת הסדר פשרה, מונעים מהמבקשות לטעון טענות שונות ומנוגדות בהליך אחר, היא מרחיקת-לכת ואינה נכונה. השניה, כי לאמיתו של דבר, המוסד הוא שצריך להיות מושתק מלטעון לשיבוב, שכן עמדתו המקורית, שאף ננקטה במסגרת הליך ההשגה שהגיש הנפגע לבית הדין האזורי לעבודה, היתה כי לא התקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין נכותו של הנפגע. המבקשות מדגישות כי נטל השכנוע לעניין הקשר הסיבתי היה מוטל על המוסד כתובע, ומשכך יש לקבוע כי המוסד לא עמד בנטל זה.

10.      מנגד, טוען המוסד כי אין הצדקה לקיומו של דיון ב"גלגול שלישי". לטענתו, הסוגיות שמעורר המקרה דנא נדונו והוכרעו בעבר על-ידי בית משפט זה. יתר על כן, נטען כי הקביעות של הערכאות קמא הן עובדתיות בלבד, וממילא אין מקום להתערב בהן. לגופו של עניין, סומך המוסד את ידיו על עיקרי פסק דינו של בית משפט השלום. לטענתו, המבקשות אכן מושתקות מלטעון כי הן לא ניכו את גמלאות המוסד שמשתלמות לנפגע, שכן על פי המסמכים שהוצגו על-ידן בהליך תביעתו של הנפגע נגדן, עולה בבירור שהגמלאות נוכו במלואן מהפיצוי ששולם לנפגע. אשר לטענת ההשתק נגדו, טוען המוסד כי בינו לבין הוועדות הרפואיות הסטטוטוריות אין זהות, ועל כן אין לטעון נגדו טענת השתק על בסיס קביעות של ועדות אלה. בעניין זה מפנה המוסד לרע"א 3535/11 המוסד לביטוח לאומי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (22.8.2012), שם הושארה בצריך עיון שאלת הזהות בין המוסד לבין הוועדות הרפואיות שפועלות במסגרתו, זאת בקשר עם בחינת קיומו או העדרו של השתק שיפוטי בו מושתק המוסד כתוצאה מקביעות הוועדות. מעבר לכך, נטען כי בנסיבות העניין, משניכו המבקשות את סכום הגמלאות שמשתלמות לנפגע, אין מקום לשמוע את טענתן בעניין ההשתק שקם נגד המוסד.

דיון והכרעה

11.      לאחר העיון, סבורני כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. לדעתי, השאלה העיקרית שדורשת את הכרעתנו היא זו: האם מושתק המוסד, מכוחה של תורת ההשתק השיפוטי, מלטעון כי הוא זכאי לשיפוי בגין הניכוי שערכו המבקשות מסכום הפיצויים ששילמו לנפגע, בשל העמדה שנקט בבית הדין האזורי לעבודה לפיה לא התקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין נכותו של הנפגע? מדובר בשאלה בעלת השלכות רוחב, שלמיטב ידיעתי טרם נדונה בבית משפט זה. לצד זאת, בנסיבות המקרה דנא התעוררה גם שאלה נוספת, הנוגעת ליישום תורת ההשתק השיפוטי כלפי המבקשות. לגישתי, שאלה זו התייתרה נוכח המסקנה אליה הגעתי לגבי הסוגיה הראשונה, אך בהמשך אייחד מילים מספר גם לעניין זה. בטרם אגש לענייננו אפתח בסקירה תמציתית אודות תורת ההשתק השיפוטי הנדרשת לענייננו.

תורת ההשתק השיפוטי